טיב שבועת עד אחד - ביאור בדברי הר"י מיגאש והרמב"ם

דברי הרמב"ם ריש הלכות טוען ונטען

כתב הרמב"ם:

הטוען את חבירו במטלטלין והודה לו במקצת הרי זה משלם מה שהודה בו ונשבע על השאר מן התורה שנאמר אשר יאמר כי הוא זה. וכן אם כפר בכל ואומר לא היו דברים מעולם ועד אחד מעיד [שהוא חייב לו] הרי זה נשבע מן התורה. ומפי השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. וכן למדו מפי השמועה שעד אחד לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה.

וקצת קשה להבין סוף דבריו, "ומפי השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. וכן למדו מפי השמועה שעד אחד לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה". מה כוונתו בהביאו הכלל (כל מקום ששנים מחייבין וכו') בנפרד מהפסוק ממנו נלמד, וגם קודם לו?

דברי הגמרא

:והנראה, בהקדים מקור הדברים במסכת שבועות (דף מ ע"א):

אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל, לא שנו [שצריך טענה של שתי מעה להתחייב בשבועה] אלא בטענת מלוה והודאת לוה, אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב. מאי טעמא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, ותניא מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה.

ורש"י (ד"ה לא) ביאר ההוכחה, שכיון שאילו היו שם שני עדים היה חייב לשלם, אף שהם מעידים רק על פרוטה, כשיש עד אחד צריך להשבע, כיון ש"מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה" (להלן: "מקום ששניים מחייבין").

אמנם קשה, למה הביא שמואל גם הפסוק ד"לא יקום" וגם הלימוד ממנו "אבל קם הוא לשבועה".

ואף שהכלל של "מקום ששנים מחייבין אותו ממון" נלמד מפסוק זה, מכל מקום קצת קשה למה הובאו כשני לימודים, היה יכול להביא רק הברייתא "מקום ששניים מחייבין", שמשם ראיית שמואל? ואף שיש להסיק כדברי הברייתא מתוך דברי הפסוק, למה להביא שניהם?

ואף שיש לדחות הקושיות הנ"ל, מכל מקום עלה בידי לבאר על פי דברי הר"י מיגאש בסוגיין.

דברי הר"י מיגאש

בתחילת דברי הר"י מיגאש כתב כדברי רש"י שהבאנו, ואחר כך המשיך:

ואם תאמר... נהי דכפירה דשתי כסף לא בעינן, דהא אמרינן בהדיא אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב בהן, דכי מישתבע אכפירה הוא דמשתבע, מאן לימא לן דטענה עצמה לא הויא שתי כסף, דילמא לעולם אימא לך דטענה עצמה שתי כסף... ולעולם טענה עצמה שתי כסף הויא?

פירוש קושייתו, איברא דמחוייב שבועה אף שלא כפר אלא בפרוטה, כיון שיש עד אחד נגדו. אמנם מנין שאין הטענה צריך להיות על יותר מפרוטה? הלא בשבועת מודה במקצת, הטענה (ולרב, אף הכפירה) צריך להיות על שתי כסף או יותר (ושמא כן הוא גם בהעדאת עד אחד)?

ותירץ הר"י מיגאש:

הא נמי ליכא למימר, חדא דהאי קרא דכתיב ביה כסף [שממנו למדין דין שתי כסף] לא שייך ביה עד אחד כלל, דשבועת עד אחד לאו מהאי קרא הוא דילפינן ליה, אלא מלא יקום עד אחד באיש וגו', וכיון שכן לית לן ראיה לאצרוכיה לטענת שתי כסף.

ביאורו הראשון הוא, שחיוב שבועה מחמת עד אחד נלמד מפסוק נפרד משבועת מודה במקצת, ולכן אין שייך ללמוד דין שתי כסף הנאמר בשבועת מודה במקצת לשבועת עד אחד. והמשיך בביאורו שני:

ועוד, דכיון דאוקמה להאי כסף דכתיב בקרא דלענין כפירת טענה הוא כדאמרינן, ליכא לאוקומה אלא בשבועה דהויא מחמת טענה וכפירה, ולית לן שבועה מן התורה דהויא מחמת טענה וכפירה אלא מודה במקצת בלחוד דחיובה מחמת כפירה והודאה היא, אבל שבועת עד אחד אף על גב דכי משתבע אכפירה הוא דמשתבע, אפילו הכי חיובא לאו מחמת הודאה וכפירה היא כי היכי דניבעי בה טענת שתי כסף, אלא חיובא מחמת עד אחד הוא, וכיון שכן אפילו ליכא בטענה עצמה שתי כסף מיחייב שבועה.

ביאורו השני הוא, שלא רק ששבועת עד אחד נלמד ממקור אחר, אלא ששתי השבועות שונים בטיבן, ומוכרח לומר (כמו שהכריח לפני זה) שדין שתי כסף שייך רק כשנשבע מחמת כפירתו. והביא ראיה למסקנתו שהטענה אינה צריכה להיות על שתי כסף:

"ודייקא נמי מדאמרינן כל ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה, והדבר ידוע דאפילו בטענת פרוטה אחת שנים מחייבין אותו ממון, וכיון ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה."

ביאור דברי הר"י מיגאש

והנראה בעיני, ששני ביאורים אלו תלויים זה בזה.

אילו היה לנו רק הכלל "מקום ששנים מחייבין" (ולא ידענו שיש מקור נפרד לדין עד אחד) הייתי אומר ששבועת עד אחד יש לו דין של שתי כסף, שהייתי אומר שאין הפרש בין השבועות, כי האיך נאמר ששתי דינים הנלמדים ממקום אחד הם שונים בטיבם.

ואילו היה רק פסוק נפרד (ולא ידענו הסברא שבו), עדיין היה מקום לומר ששבועת עד אחד דומה לגמרי לשבועת מודה במקצת, כי עדיין לא הייתי יודע שהם שונים בטיבם (ובלשון הר"י מיגאש: "לית לן ראיה לאצרוכיה").

אבל מאחר שיש פסוק נפרד, אנו יודעים ש**יכול** להיות דין נפרד לגמרי, וכיון שיש קבלה בידינו שיש כלל "מקום ששנים מחייבין", הרי מוכרח לומר ששבועת עד אחד הוא מצד העדות, ולא מצד שאנו חוששים על כפירתו, שהרי טעם השבועה הוא משום שהוא "מקום ששנים מחייבין". אמנם לא היה יכול להוכיח כן אי לאו שהקדים שיש מקור נפרד לשבועת עד אחד, שאם היה להם מקור אחד, על כרחך לפרש הכלל "מקום ששנים מחייבין" בצורה שונה.

במילים אחרות, "במקום ששנים מחייבין" דורש שיהיה פסוק נפרד לשבועת עד אחד. ו"במקום ששנים מחייבין" הוא גם "פירוש" על הפסוק. אמנם אילו היה לנו רק ה"פירוש" ולא הפסוק, לא היינו יכולים להבין אותו כפשוטו, כיון שנלמד משבועת מודה במקצת (אילו לא היה פסוק).

נמצא, שעל ידי הבאת הכלל "מקום ששנים מחייבין" אנו שוללים האפשריות ללמוד דין שתי כסף ממודה במקצת לשבועת עד אחד. ומזה שיש לשבועת עד אחד מקור נפרד, מסירים ההכרח לפרש אותו כלל באופן אחר.

ותחילה הקדימו הפסוק שעל ידו מסיר ההכרח שהדינים דומים, ואחר מוכיח שאכן הדינים שונים.

ביאור דברי הרמב"ם

והשתא דאתינא להכי, שפירשנו החילוק בין הבאת הפסוק להבאת השמועה, נוכל לפרש גם דברי הרמב"ם.

הרמב"ם רוצה להדגיש ששבועת עד אחד הוא דין נפרד משבועת מודה במקצת (וכמו שהמשיך בהלכה ב ש"אין לך מחוייב שבועה מן התורה חוץ משלשה"). ולזה כתב: "ומפי השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה". ומזה למדין, שבודאי טיב שבועת עד אחד שונה מטיב שבועת מודה במקצת, שהרי העד אחד הוא במקום שנים, ועכשיו שאין שנים צריך להשבע.

אמנם לאחר שנודע לנו שהם דינים נפרדים, אם כן צריך לדעת המקור לדין שבועת עד אחד, שהוא דין נפרד, ולזה המשיך: "וכן למדו מפי השמועה שעד אחד לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה".

ובזה יומתק מה שהרמב"ם שינה סדר הגמרא כשהביא שני ה"מפי השמועה". הרמב"ם רצה להדגיש שהם שבועות נפרדים, ולא פרטי הדין שהם שונים זה מזה, ולכן הביא תחילה הכלל "מקום ששנים מחייבין", שממנו למדים שהם שונים, אלא שלאחר שהוכיח שהם נפרדים, צריך לפרש מקור הדין.

ויוצא מזה בפירוש דברי הרמב"ם, שכשהביא פסוק לשבועת מודה במקצת, לשבועת עד אחד, ושבועת השומר, לא עשה כן רק ללמד מקור השבועה, אלא בעיקר ללמד לנו שהם שלש שבועות שונות. ויל"ע בזה.

אבל בגמרא רצה שמואל לבאר פרטי החילוקים בין שבעות מודה במקצת ושבועת עד אחד, שדין שתי כסף אינו שייך לשבועת עד אחד, ולכן הביא תחילה שיש לו פסוק נפרד, (וכיון שכן אין ללמוד משבועת מודה במקצת), אלא שאין זה מספיק, שעדיין אפשר שהם שוים בטיבם, ואם כן יש ללמוד מהאחד למשנהו, ולכן הביא גם הכלל "מקום ששנים מחייבין", לסתור הסברא שהם דומים בטיבם (ולכן ודאי שהדין של שתי מעה אינו נוגע לשבועת עד אחד).